תסריט ביקור שורשים בפוסטב

ערב יום כיפור תש"ע

27 לספטמבר 2009

ביקור שורשים בבלארוס – 7-10/8/2009

רקע ומבוא

חיידק ביקור שורשים במחוז ילדותם של הורינו חוה (לבית חשין) וחנוך (לבית רבינוביץ) ראובני ז"ל, קינן בליבנו מזה זמן רב. בעיקר הטריד הדבר את מנוחתו של אמיר אחי, בכור האחים והאחיות במשפחה. הניסיונות הראשונים שלו לארגן ביקור שורשים נעשו כבר לפני כעשור, בחושבו שעיירות הולדתם של הורינו נמצאות בליטא, מדינה דמוקרטית, מערבית, פתוחה וחברה באיחוד האירופי.

קשרים ראשונים עם מדריך מקומי בליטא ציננו את הרוחות כאשר הסתבר לו שעיירות אלו נמצאות במדינה השכנה בלארוס (רוסיה הלבנה) - מדינה קומוניסטית הנשלטת ע"י נשיא המחזיק בידיו את כל סמכויות השלטון.

והנה ב__________, בביקורה האחרון בישראל של זיוה פיילי אחותי הצעירה (האחות הצעירה אך מבוגרת ממני), המתגוררת דרך קבע בבוסטון אשר בארה"ב, נסגרה העיסקה. השנה באוגוסט 2009 נצא האחים לבית ראובני לביקור שורשים בעיירות הולדתם של הורינו. עוד החלטנו שלאחר ביקור השורשים בבלארוס נחבור לטיול מאורגן במדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה), משום שאבינו בילה כעשר שנים מחייו בהכשרה ציונית בוילנא (בירת ליטא) השכנה למקום הולדתו, רובן כמנהל ההכשרה, עד שעלה ארצה בשנת 1935 והוא בן 33 שנה.

כעת משנקבע המועד הסתבר שעבודה רבה לפנינו.
אמיר לקח על עצמו את ארגון הטכני של הביקור בבלארוס שכאמור בגלל היותה מדינה קומוניסטית "דיקטטורית" הוא מורכב ומסובך.

אני – אריק בן הזקונים, לקחתי על עצמי את מלאכת איסוף המודיעין, המידע וארגון תוכנית ביקור השורשים, וכפי שיתברר בהמשך בעזרת אחותי זיוה המתגוררת בארה"ב.

אימי – חוה (חשין) ראובני ז"ל נולדה בעיירה טיפוסית בשם דוויד הורודוק (או גורודוק בבלארוסית) בחבל פולסיה (בירת החבל היא פינסק) אשר בדרום בבלארוס, סמוך לעיירה המחוז סטולין, על הגבול הדרומי של בלארוס עם אוקראינה.

מעט מאד עד כדי כלום, ידוע לנו על ילדותה של אמא, על משפחתה על הקורות אותה בילדותה, על עיירת הולדתה – דוויד הורודוק, איפה למדה, איפה עברה הכשרה וכיצד עלתה לארץ.

אמא נפטרה בגיל 64 ממחלה ממושכת ואת המעט שידענו עליה (כמו באיזה עיירה היא נולדה, שם הוריה ואחיה ועוד), נודע לנו מאבא לאחר מותה.

בין הפרטים שידענו, שהיא הייתה תופרת בהכשרתה ועלתה לארץ בגיל 20 בשנת 1935 לאחר שנתיים הכשרה. אמא למדה עברית בבית הספר וידעה אותה על בוריה כבר עם עלייתה לארץ.

היום מטריד אותנו לדעת ואנו מעוניינים לגלות את העבר, לחקור אותו ולהבין איך אימי נערה צעירה בת 18 עוזבת את ביתה בדוויד הורדוק ויוצאת לבדה להכשרה ציונית תוך שהיא עולה לארץ לבדה בגיל 20. רצינו לברר מהו המניע שדוחף ומריץ צעירה (ילדה) כזו לעלות לארץ. האם הציונות נראתה אז מושכת יותר, מאתגרת יותר ממה שהיא נראת היום, עד שהיא מביאה לצעדים קיצונים כמו עליה לבד לארץ בגיל צעיר, תוך ניסיון למחוק ולא להזכיר את העבר על מנת לא לפגוע בילדים שהיו בבת עיניה ?

זכור לאמיר סיפור שסיפר לו אבא, על אירוע שהתקיים בסוף שנות החמישים עת אבי נסע עם אימי לכנס של יוצאי עיירתה דוויד הורודוק. היא צעדה עם אבי פנימה נעמדה בפתח והסתכלה פנימה. לאחר מספר שניות היא מלמלה לאבי ביידיש ואמרה "חינך או הינך, אני לא מכירה אף אחד בו נחזור הביתה" ואכן הם חזרו ומאז לא נפגשה יותר עם בני עיירתה ואם היה קשר כל שהוא היא לפחות לא סיפרה לנו על כך.

איך קרה שהבחורה הצעירה אשר לא חששה להתנתק ממשפחה, לעלות לארץ לבדה בגיל כה צעיר, לארץ לא נודעת עם מלחמות ופרעות, לא רצתה להתמודד עם העבר האיום והנורא. אנו סבורים שלא היה זה פחד או מורא, זו הייתה החלטה קרה ושקולה מתוך רצון להגן על משפחתה על ילדיה בכל מחיר.

אמא הקריבה את עברה על מזבח עתיד משפחתה.

אבי – חנוך (רבינוביץ) ראובני ז"ל נולד בעיירה בשם פוסטב כשעתיים נסיעה (כיום) מצפון למינסק בירת בלארוס, בקירבת הגבול הצפון מזרחי של ליטא.

אבי מנגד שמר על קשר ונפגש חדשות לבקרים עם אנשי עירו ו/או קרוביו, אנו ילדיו לא ידענו מי מהם קרובים, מי מהם בני העיר (שלעיתים באין קרובים ומשפחה הפכו למשפחה קרובה).

אך גם אבא למרות שעלה לארץ בגיל מבוגר יותר (33) והיה עתיר ניסיון וידע, הסתיר את עברו ואת עבר משפחתו.

עשרות פעמים ניסו אמיר וזיוה לשכנע את אבא לצאת לחו"ל בין אם לארה"ב, בין אם לאירופה ואולי אף למחוזות ילדותו והוא סירב בתוקף. "אני את המדינה הזו לא יוצא" נהג לומר.

בשנת 1983 בהיותו בן 81, צילמו אותו זיוה ובעלה ג'ק בניסיון לתעד את עברו, ואבא תמיד ידע להתחמק (הוא היה צלול עד יום מותו בגיל 90), הוא תמיד סיפר את אותו סיפור על החלפת שם המשפחה שלו ע"י סבו בשנת 1840. כל פעם שנשאל שאלה שקצת חפרה יותר ודרשה ממנו התמקדות בעבר הנורא הוא שב וסיפר את סיפור החלפת השם וכמעט אותו בלבד.

באותו ראיון נלקחה גם עדות מבתיה אחותו שהתגוררה באשדות מאוחד וראה פלא גם היא סיפרה כמעט כלום.

ואכן למרות שנפטר בשנת התשעים לחייו לא יצא ולו פעם אחת את גבולות הארץ.

סיכומם של דברים הם, שהורינו כשאר פליטי השואה לא שיתפו אותנו במשפחתם ובקורות משפחתם בשואה, הם הגנו עלינו ועל בריאותנו הנפשית, תוך שהם מקימים ישות ציונית אשר בסופה מדינת ישראל, תוך שהם מתעלמים מהעבר הנורא על מנת שלא יעכבם או שמא יפריע להם במשימתם הציונית – שהייתה ממוקדת בשני תחומים הקמת מדינת ישראל באמצעות פיתוח הקיבוץ והקמת משפחה שתהיה מוגנת ממאורעות השואה. לאחר הקמת המדינה התהפכו היוצרות והקמת המשפחה והשמירה עליה הייתה המשימה העליונה בחשיבותה בה נשאה אימי בעזרת אבי.

מנגד גם אנו הילדים לא שאלנו, לא חקרנו, לא הקשינו עליהם לספק פרטים על עברם ועל משפחתם. ידענו שזה מקשה עליהם ולכן לא התעקשנו ולא מיצנו את האפשרויות.

יהיו סיבותיהם של הורינו אשר יהיו, הסתרת עברם בפנינו הצליחה מעל המשוער וכיום מתוך רצון לדעת לגלות ולהעביר לדור בא את המידע המרתק הזה אנו עומדים חסרי אונים ומצטערים שיכולנו לשאול, לברר עימם לא עשינו זאת.

עם המידע המועט הזה יצאנו לדרכינו בנתיבי הורינו.

משלב זה ואילך אפצל את סיפורנו לשלושה חלקים:

1. הביקור בדוויד הורודוק.

2. הביקור בפוסטב.

3. המדינה בלארוס המדריך אולג קוסוב, הביקור במינסק ומה שביניהם.

ביקור שורשים בדוויד הורודוק

מחקר טרם ביקור

אימי – חוה (חשין) ראובני ז"ל נולדה כאמור בעיירה טיפוסית בשם דוויד הורודוק (או גורודוק בבלארוסית) בחבל פולסיה (בירת החבל היא פינסק) אשר בדרום בלארוס, סמוך לעיירה המחוז סטולין, על הגבול הדרומי של בלארוס עם אוקראינה.

למזלנו לפני מספר שנים, עת בתי לירון ראובני למדה תואר ראשון במחשבים באוניברסיטת בר אילן, אחת ממטלותיה הלימודיות היה לסייע לקהילה בצורה כלשהיא. עבודתה לקהילה הייתה הקמת אתר אינטרנטי לפרטיזנים.

במהלך עבודה זו היא נחשפה לעובדה שלעיירה של אימי – דוויד הורודוק יש עמותה וועד פעולה שעובד שנים, לאחר מלחמת העולם השניה. כיום מאיישים אותו אנשי הדור השני של יוצאי דוויד הורודוק.

העמותה מארגנת מספר מפגשים שנתיים בהם שומרים אנשי הדור השני והשלישי על קשר וממשיכים במסורת העיר דוויד הורודוק.

לאחרונה אמיר ואנוכי השתתפנו באחד הכנסים.

עמותת יוצאי העיר פועלת כבר שנים רבות, היא הוציאה ספר על העיר ביידיש ובעברית, היא פרסמה ספר על ביה"ס "תרבות", והוציאה מצגת נפלאה על העיר ותולדותיה, על חיי הקהילה היהודית בעיר ועל השואה ומאורעותיה, בעברית ובאנגלית.

כבר לפני מספר שנים רכשנו את המצגת, והנה בדפדוף חופשי במצגת אני מזהה בוודאות את אימי – חוה, בתמונה של מספר עלמות, לאחר סיום קורס תופרות בשנת 1930 עת הייתה בת 16. לא ניתן להחמיץ את נוכחותה.

היא נראת ישובה זקופה ותמירה במלוא הדרה, רגליה משולבות זו על זו וידיה אוחזות בכלי תפירה. מובדלת היא מחברותיה שילדותן ניבטת מהן.

אמא נראת אישה בשלה במלוא יופייה למרות שרק 16 מלאו לנערה ? !

תכנון מסענו למחוזות ילדותה של אימי מחד, היה ללא כל מידע על המשפחה ועליה ומאידך, הייתה יותר פשוטה ויותר קלה, נוכח ביקורים דחופים שמקיימים אנשי העמותה בדיוויד הורודוק, בעיקר בשנה האחרונה עת ניבנת באתר קבר האחים מצבה חדשה המצריכה ביקורים וטיפולים דחופים.

לצורך תכנון ביקור השורשים בדוויד הורודוק נפגשנו אמיר ואנוכי עם זיו ביגון יו"ר עמותת יוצאי דוויד הורודוק. קיבלנו ממנו הסברים מפורטים, לאן לנסוע, איך לנסוע, מה לראות, איפה להתאכסן, עם מי להיפגש בעיירה ובסביבה והעיקר טלפונים של כל אנשי הקשר בעיר וסביבתה. קיבלנו ממנו מפה של אזור דוויד הורודוק ושל העיירה עצמה, כמו גם פרטים על מיקום קבר האחים, תוך הנחיה מפורשת, שללא עזרה מקומית לא נמצא את קבר האחים המרוחק כ- 7 ק"מ מהעיירה.

בשיחה עם זיו בגון עלה אחד הסיפורים המרתקים והאכזריים במלחמת העולם השניה שקרה בדוויד הורודוק. ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות ודוויד הורודוק נכבשה בחמישי ליולי 1941. בי"ז' באב תש"א - תשיעי באוגוסט 1941 בוצעה אקציה של טבח המוני בדוויד הורודוק, קרוב לודאי הראשונה (או בין הראשונות) בשואה. באקציה זו הובלו, נרצחו ונקברו בקבר אחים, כל גברי הכפר וילדיו מגיל 10 ומעלה. הנשים והילדים הצעירים נצטוו לעזוב את העיר. לאחר נדודים של שבועיים ביערות הסביבה חזרו הנשים והילדים (אלו שנשארו בחיים) לעיירה והוכנסו לגטו בו רבים מהם מתו. רק כשנה לאחר האקציה הראשונה ביום ט"ז' באלול תש"ב 29 באוגוסט 1942, בוצעה האקציה השניה בה נרצחו הנשים והילדים ונקברו באותו קבר אחים שנרצחו הגברים באקציה הראשונה.
נשאלה השאלה, מדוע בוצעו שתי אקציות ולא אקציה אחת כפי שקרה בהרבה מקומות אחרים. אין תשובה חד משמעית, אך הסברה שמתגבשת (עפ"י ספרו של פרופ' דניאל יונה גולדהָגן – תליינים מרצון בשירות היטלר – הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד), שפלוגות הרצח שביצעו את האקציות הראשונות היו חיילים רגילים ולא עברו כל הכשרה "מקצועית" או הכנה נפשית לביצוע הרצח. מאחר והחשש של הנאצים היה שבאקציות הראשונות (וכאמור האקציה בדוויד הורודוק הייתה בין הראשונות אם לא הראשונה) החיילים יכנסו לטראומה מהרג נשים וילדים, נתנו להם ל"תרגל" בהרג "רק" של גברים וילדים מעל גיל 10 ולא של נשים. כאמור שנה לאחר מכן נטבחו באותה שיטה כל הנשים והילדים שנשארו בדוויד הורודוק.
בקבר האחים בדוויד הורודוק קבורים כ- 7,000 יהודים, גברים, נשים וטף.

בשלב שני יצאנו אמיר ואנוכי להיפגש עם אחרון היהודים החיים שנולדו בעיירה – ליטמן מור שמו אשר נולד ב- 1917.

נסענו לביתו בת"א מתוך רצון לברר האם הכיר את אמא, מי סיפק את התמונה של קורס התופרות, מי הן הבנות האחרות המופיעות בתמונה ועוד.

בשיחה מוקדמת שהייתה לנו עם ליטמן מור שפרט לכושר השמיעה שלו הוא צלול, חריף ובעל זיכרון מעולה, הוא התיימר להכיר כל אחד מהעיר ובטח מי שתמונותיו מופיעות במצגת, כי הוא ערך את המצגת.

מתוך תקווה הגענו לביתו הצנוע בתל אביב והוא ניסה בעזרת תמונות שלו להצליב את תמונתה של אמא מסיום קורס תופרות ולשווא.

לדברי ליטמן קורס התופרות שאימי מצולמת בין מסיימותיו, הועבר בפינסק ולא בדוויד הורודוק. עובדה זו, אולי מסבירה מדוע ליטמן מור אינו מכיר את אימי.

גם ליטמן מור התקווה האחרונה שלנו לקצה חוט לאימי ולמשפחתה עלו בתוהו.

שמענו סיפורים והכוונים שלא סייעו רבות, למעט הכוונה למספר בתים בודדים של יהודים שעדין עומדים על תילם, אין יותר בתים של יהודים בעיירה.

חמישה בתי כנסת היו בעיירה זו, אף לא אחד מהם שרד (את פשר החידה הזו נגלה עת נגיע לדוויד הורודוק).

יצאנו אם כן לדוויד הורודוק ללא קשר ומידע ספציפי לאימי ולמשפחתה.

משדה התעופה יצאנו בשעה 14:30 לערך, במכוניתו של אולג (מיני ואן) לכיוון ברסט - פינסק. הכביש ממינסק עד קוברין הוא כביש מהיר דו מסלולי נח ומהיר לנהיגה, אשר נסלל ע"י ברה"מ בתקופה בה היא שלטה בלארוס. בקוברין ירדנו מהכביש המהיר לכיוון פינסק וזה סיפור אחר לחלוטין. הכביש הוא חד מסלולי העובר דרך כפרים המצויים לאורכו והמאיטים את מהירות הנסיעה ל- 40 קמ"ש. יכולת העקיפה מוגבלת לחלוטין והנסיעה מתישה ומעצבנת.

הגענו לפינסק בסביבות 17:00 מותשים, רעבים ונפוחים מהצורך לשירותים.

זאת יש לדעת, בבלארוס מטבע הדברים, תרבות שירותי הדרך בתחנות הדלק לאורך נתיבי הנסיעה היא מועטת ביותר אם קיימת כלל. יתר על כן, תרבות המסעדות אינה נפוצה במדינה קל וחמר בערי השדה. לכן לא ניתן לקנות אוכל ולצפות לשירותים במהלך הנסיעה, אין פלא איפה שהגענו לפינסק על קצה גבול היכולת.

נעצרנו במרכז העיר והלכנו לשירותים ציבוריים באחת הכיכרות המרכזיות, לא משהו אך מספק לאור הצרכים.

משם נכנסנו לבנק והחלפנו לכסף מקומי הנספר באלפי רובלים בלארוסים. לאחר שהיה בידנו כסף מקומי נכנסנו למכולת (גדולה) לצורך קניית מזון.

לאחר שהייה של כשעה וחצי בעיר (צריך לזכור שאין כמעט אנשים הדוברים אנגלית ויש צורך כמעט בכל נושא בשירותי התרגום של אולג המאריכים את דו שיח).

מפינסק המשכנו בדרכנו לעיירה סטולין בה הוזמן לנו מראש מקומות לינה במלון היחיד בעיר. על פי המלצת זיו ביגון המלון בסטולין איכותי יותר מזה שבפינסק ועל כן החלטנו ללון בסטולין.

הנסיעה בדרכים משניות, כאמור הוא איטית ומתסכלת, לאחר נסיעה מתישה הגענו בסביבות 21:00 למלון בסטולין.

למרבה הפליאה המלון בעל כ- 45 חדרים וכפי שנמסר לנו, מחודש ונראה יפה מאד.

למרות שההזמנה אשר נשלחה בפקס למלון לא נקלטה (לדברי אולג לא בטוח שעובדי המלון יודעים קרוא וכתוב), המלון מלבד חדר אחד היה פנוי. אנו שוכנו בחדרים נוחים עם שירותים בתוך החדר, אלו אשר שופצו לאחרונה.

נושא רישום במלון באזור נידח זה הוא מורכב ומסובך. ככלל כל רישום בכל בית מלון בבלארוס, דורש מילויי טפסים רבים ומיותרים כיאה למדינה קומוניסטית. אך אם במינסק ניתן לעשות זאת באנגלית ובמעט טפסים, במלון במקומות נידחים זה נעשה בבלארוסית ובהמון טפסים. מהלך זה הצריך את אולג למאמץ יתר של למעלה משעה.

רגע לפני שערכנו את האוכל שקנינו במכולת לקראת ארוחת הערב, שמענו בלובי המלון שירים וריקודים ולהפתעתנו נערכה במקום מסיבת יום הולדת לאחד מאנשי העיירה מה שאיפשר לבעל המקום להכין לנו ארוחת ערב מספקת. השארנו את המזון למחרת.

כך לקראת 11:00 בלילה הגענו לחדרי המלון באפיסת כוחות.

את היום שלמחרת שהיה בהיר וקריר התחלתי השכם קום ב- 5:45 בסיור הכרות של אזור המלון. יצאתי לסיור (מפקדים) כאשר אחותי ואחי נמים את שנת הליל.

להפתעתי הרבה סביבת המלון שהיא מרכז העיר, יפיפייה ומרשימה. סמוך למלון נמצא בנק ומרכז חנויות מרשים. הרחובות רחבים והמדרכות הצמודות להן רחבות יותר מהכבישים, מדרחוב ענק מוביל משום מקום לשום מקום אך הוא מרשים ביופיו ברוחבו, בגינותיו המטופחות ופנסי התאורה העשויים יד אומן. לצידי המדרחוב בתים קטנים כגדולים משופצים לתפארת. בניין העירייה הסמוך למלון ענק ומרשים, לפניו ובסביבתו רחבות ענקיות מרוצפות אבן משולבת.

ממש לצידו של המלון, פארק אדיר מימדים מטופח, נקי ומדושא. בפארק פרוסים עשרות ספסלי ישיבה עם מתקני שעשועים לילדים ומרכז מסודר ומתוחם להופעות יותר רציניות. בצידו של הפארק ממוקם אצטדיון כדורגל ומסלול אתלטיקה קלה שלא היה מבייש אף אצטדיון בארץ. בצד אחד של המגרש יציעים מסודרים כולל יציע כבוד מרשים.

בקצה הפארק הענקי מתפתל לו נהר היוצר אגם מרשים ביופיו. לקראת החזרה למלון נצפתה על ידי, מנקת רחובות לא צעירה המנקה את רחובות העיר בעזרת מטאטא מהמאה הקודמת. אכן תזכורת לשיטה הקומוניסטית שמחד מאפשרת לצפות בעיר נקייה אך מאידך, השיטה היא קומוניסטית כאמור.

ביקשנו להכין את ארוחת הבקר שקנינו אתמול במכולת, בלובי המרווח והיפה של הקומה הרביעית שם היו ממוקמים חדרינו ולא רק שנענינו בחיוב, אלא שהתורנית בקבלה הביאה לנו קומקום מים רתוחים להכנת שתייה. האוכל שנקנה היה ממש טעים ומזין. כך בשעה 9:00 לערך, מצאנו את עצמנו יוצאים לכיוון דוויד הורודוק בהתרגשות וציפייה דרוכה. למרות המרחק הקצר מסטולין לדוויד הורדוק, הנסיעה בכבישים הצרים ומספר העיירות הפרושות לצידי הכביש וקרוב לוודאי גם ההתרגשות, גרמו לכך שהדרך נראתה והורגשה ארוכה על מידותיה האמיתיות.

עם יציאתנו מסטולין ראינו שלט המכוון שמאלה לסטסינו, אותה חורשה בה מצוי קבר האחים של סטולין. אנו עוד נחזור לקבר האחים ליהודי סטולין.

כאשר התקרבנו לדוויד הורודוק התחלתי לעקוב אחרי הכביש בעזרת המפה שהשאלנו מזיו על מנת להקל את המתח וההתרגשות ואכן לאחר מספר דקות הגענו לשלט המכריז על תחילתה של דוויד הורודוק. עברנו שני גשרים על נהר ההורין טרם שפיכתו לנהר הפריפנט.

גלשנו לכיכר המרכזית ולרחובות העיר הראשונים משם בהדרכת התושבים למוזיאון העיירה שם חיכה לנו מנהל המוזיאון וראש העיר לשעבר ניקולא פבלוביץ ולידו גוי מבוגר שהיה ילד במאורעות מלחמת העולם השניה ונחשב להיסטוריון של העיירה ושמו קונסטנטין איבנוביץ בן ה- 84.

הסיור החל במוזיאון העיירה השוכן במבנה שהיה בית ספר עממי פרטי לשעבר, אשר היה משותף ליהודים ולגויים. רמת הלימודים בבית ספר זה היית גבוהה מבית הספר הציבורי ולמדו בו אלו שידם השיגה את התשלום הנחוץ.

במוזיאון העיר (הקטן) קיבלנו הסברים כללים של ניקולא על העיר ותולדותיה. העיר הוקמה בשנת 1100 והיא ניתנה במתנה לדוויד – נסיך של בית המלוכה הצארי של רוסיה, שהיה נואף והולל, עד שהיה צורך להרחיקו לגלות. העיר שהייתה ביסודה אי סגור בין שני יובליו של נהר ההורין נמצאה כמקום הטוב, אליו ניתן להגלות את הנסיך הסורר דוויד.
שמה של העיר, נכתב ברוסית (או בבלארוסית) דוויד גורודוק שפירושו עיירת דוויד, אך מכיוון שנְהֶֶגֶה הורודוק נכתב כך בעברית, אם כי ניתן לראות גם כיתוב בעברית גם של דוויד גורודוק.

חיי העיירה היו מבוססים על מסחר שהסתייע בגין ישיבת העיירה על ובין נהר ההורין.
אין פלא איפה שסמלה של העיירה המופיע על דגליה היא ספינת מסחר.

עם סיום הביקור במוזיאון התבשרנו שיש כוונה לצרף למוזיאון עוד חדר בבניין ולייחדו לאוכלוסיה היהודית ולהשפעתה רבת השנים על העיר. נוכח אפשרות זו השארנו לניקולא את תמונת סיום קורס התופרות עם תמונת אימנו תוך כתיבת הסברים בבלארוסית (ע"י אולג).

משם יצאנו לסיור במרכז העיירה, ללמוד על עברה ותולדות היהודים, שהיוו בשלבי טרום השואה כשליש מתושביה. ברור שלמרות שמבחינת האוכלוסייה הם היוו כשליש השפעתם על חיי המסחר (לב העיירה) ועל תרבותה היו גדולים הרבה מחלקה היחסי באוכלוסיה.

לדברי ניקולא, היהודים, שההתייחסות "הנורמאלית" אליהם הייתה תמיד מפלה, לא הורשו לרכוש אדמות חקלאיות, שמטבע הדברים היו ברובן בפריפריית העיירה ובחיבור בין העיר לשטחים החקלאים. על כן רוב היהודים התגוררו והתרכזו "בלית בררה" במרכז העיירה, בתיהם, מיבני הציבור שלהם ופעילותם רוכזו אף הם במרכז העיירה. יתר על כן, אי יכולת היהודים לרכוש שטחי חקלאות הרחיקה אותם מהעיסוק בחקלאות ופועל יוצא מכך, רוב פעילות היהודים התרכזה במסחר שמטבע הדברים התרכז במרכז העיירה. יתרון נוסף לעיסוק במסחר הייתה, קרוביהם בארצות השכנות שעסקו גם הם במסחר ושפת האידיש שבה השתמשו סוחרים יהודים בערים ובמדינות אחרות. פעילות המסחר הפנים עיירתית שהתבצעה במרכז העיר לא הזיקה למסחר ולפרנסת היהודים.

ואכן מרכז העיירה, שהיום הוא גן ציבורי נרחב, היה בעבר שוקק חיים יהודים. ארבעה בתי כנסת, בית מדרש, בתי מסחר, בית ספר ועוד, נכחדו והושמו והיום כמעט אין להם זכר.

סיירנו בעזרת ניקולא וקונסטנטין במרכז העיירה, עברנו במקומות בהם נשארו מבנים של יהודים. עברנו ליד הבית הכחול ברחוב יורשנקו 1 – הבית של מורבציק הוא ליטמן מור, עברנו ליד הבית של יעקב סמולנסקי ולידו הספרייה הציבורית של העיירה. הבית, קומה אחת בחלקו השמאלי ושתי קומות בחלקו הימני. על קיר הספרייה יש שלט שמזכיר את יהודי העירה (ברוסית, עברית ואנגלית).

חלפנו ליד מחסן חומרי הרפואה של יודוביץ (מול הבנק) בית צהוב שהיום משמש למכון רנטגן. ראינו את הרחובות שתחמו את הגיטו בדוויד הורודוק: רח' מקסים גורקי, יוכנביץ ולרמנטוב. עמדנו בצמת הרחובות סמוך לכנסיה הסתכלנו בהמשך הרחובות וראינו בעיני רוחנו את מראות הגטו.

במהלך הסיור סיפר לנו קונסטנטין איבנוביץ סיפור מדהים: בהיותו ילד בן 11 לערך ב- 11.6.41 הוא טייל בצוותא עם חברתו לכיתה ריבה כצמן היהודייה, העיר כולה פרחה בשלל פרחיה הצבעוניים והאווירה הייתה אוירה של שמחה, והנה לא חלפו להם 11 יום, פרצה מלחמת העולם השניה וריבה ומשפחתה יירצחו על ידי הנאצים, לא נתפס, לא יתכן והרי הוא זוכר זאת כאילו זה קרה אתמול.

עברנו במקום היכן שהיה בית הספר "תרבות" והמרכז התוסס של פעילות היהודים בדוויד הורודוק. סיימנו את הסיבוב בעיר עם ניקולא וקוסטנטין בכיכר העיר בו מוצב פסל הנסיך דוד שהוצב שם בחגיגות מלאות 900 שנה לעיר (בשנת 2000) בהשתתפות נשיא בלארוס לוקשנקו.

לדברי ניקולא, הגרמנים שלקראת תום המלחמה נסוגו מדוויד הורודוק בחפזון, נזקקו לכמות של לוחות העץ על מנת לבנות את הגשרים על נהר ההורין שנפגעו בהפצצות בעלות הברית, פירקו את כל בתי הכנסת מהעץ שנמצאו במרכז העיירה.

נפרדנו לשלום מקונסטנטין איבנוביץ ונשארנו עם ניקולא שהוביל אותנו לגיא ההריגה – קבר האחים של יהודי דוויד הורודוק (קרוב לודאי בו קבורים הסבא והסבתא שלנו ובני משפחתה של אמא) הנקרא עפ"י זיו ביגון חִינויְסק והוא מרוחק מהעיירה כ- 8 ק"מ בדרך למקום שנקרא אולשן.

התחלנו את מסעינו לגיא ההריגה היכן שהוא החל ממרכז העיר – הגטו.

נסענו בנתיב בו הלכו היהודים בדרכם האחרונה. ניקולא סיפר לנו במהלך הנסיעה שהיהודים ידעו לאן הם מובלים. בצעידתם במרכז העיר עפ"י ניקולא, הם נפרדו לשלום משכניהם הגויים תושבי העיר וביקשו סליחה אם פגעו בהם. הם צעדו רגלית כ- 8 ק"מ אל מחוץ לעיר. בתחום העיר נסענו בנתיב צעידתם ומחוץ לעיר נסענו בנתיב אחר יען כי בנתיב המקורי של צעידתם לא ניתן להגיע עם הרכב שלנו.

לאחר נסיעה של כ- 10 דקות מחוץ לעיירה בניווטו של ניקולא פבלוביץ, הגענו לחורשה שבמרכזה קרחת יער מלבנית בגודל של 20 על 80 מטר.

כאן גיא ההריגה – קבר האחים.

בשולי קרחת היער עמדה שרידי מצבה ששרידי הצבע הכחול מבצבצים ממנה. המצבה שבורה ומנותצת, כי החלו ההכנות לבניית מצבה חדשה ליהודי דוויד הורודוק. לדברי ניקולא המקום לא היה יער עת כרו את קבר האחים.

המקום נבחר לדבריו מכמה סיבות:

1. המקום מרוחק דיו מהעיירה למען לא ישמעו ויראו תושבי העיר את הטבח ביהודים.

2. המקום מספיק רחוק מהנהר כך שלא יתכן סחף של הגופות לאחר קבורתם.

3. במקום זה האדמה היא חולית וקלה לכריה.

כורי הבור, הורחקו מגיא ההריגה לאחר החפירה למען לא יראו וישמשו כעדים.

גיא ההריגה שימש לשתי האקציות למרות שהיו בטווח של שנה אחת מהשנייה.

לדברי ניקולא חלק קטן מיהודי דוויד הורודוק, הועבר לסטולין, ושם מצאו את מותם באקציה של יהודי סטולין.

מקרחת היער של קבר האחים הלכנו קמעה ברגל, בשביל בין העצים לנתיב ההגעה המקורי של צעדת היהודים הנטבחים.

חזרנו לקבר האחים, בשרידי המצבה הישנה ערכנו טקס יזכור. הזכרנו את שמותיהם של סבא וסבתא (הוריה של אימי) ובני המשפחה האחרים שלא היכרנו, הדלקנו נרות נשמה, קראנו קדיש וכיבדנו את זיכרם של היהודים שנטבחו בדוויד הורודוק.

חזרנו לעיירה נפרדנו בברכות ובתודות מניקולא פבלוביץ, אך מהעיירה לא יכולנו להתנתק, הסתובבנו מעט בכיכר המרכזית של העיירה הלכנו רגלית לגשר על נהר הורין ונוכח צוק העיתים חזרנו לעיירה ובלב דואב עזבנו אותה בדרכנו חזרה לעיירה סטולין.

במבואות סטולין פנינו ימינה לכיוון סטסינו החורשה בה מצוי קבר האחים של יהודי סטולין.

נסענו בדרך לא סלולה שבהמשכה היא מגיעה לשולי חורשת סטסינו.

בהמשכה של הדרך חלפנו על פני פְנִיה ראשונה ימינה (מיד לאחר בית קברות מגודר שבאמצעו צלב גדול). המשכנו בדרכנו וחלפנו גם על פני הפְנִיה השניה ימינה (לתוך החורשה), תוך שאנו ממשיכים בדרך הלאה. רק בהמשך הדרך עת רואים חווה חקלאית מצד שמאל ולאחר שחולפים על פני שני בורות תחמיץ רואים מצד שמאל בית אדום מבתי החווה, מיד אחריו פונים בפְנִיה השלישית ימינה ונכנסים לתוך החורשה.

הדרך פנימה לתוך החורשה מתפתלת ביינות לעצים עד שלאחר נסיעה של כ- 10 דקות מגיעים לקרחת יער – קבר האחים של יהדות סטולין.

האנדרטה מורכבת משלושה אלמנטים: מצבה שחורה המציינת את רצח יהודי סטולין ורב העיירה בראשם, פסל של שתי נשים חובקות זו את זו ואזור קבר האחים עצמו, מרחב מלבני ענק השקוע ביחס לחורשה מסביבו. אזור גיא ההריגה מרוצף חלקית באבנים המאפשרות ללכת בתוך גיא ההריגה לאורכו ורוחבו.

עם סיום הביקור בקבר האחים של יהודי סטולין חזרנו לכביש הראשי והמשכנו בדרכנו לסטולין.

בסטולין נסענו לשרידי בית הכנסת "הלבן" של חסידות סטולין קרלין.

בית הכנסת היה בין שתי קומות וגם בביקור בשרידיו, ניתן להתרשם מגודלו וביופיו עת היה קיים ופעיל.

השעות היו שעות צהרים מאוחרות, חיפשנו בעיר מסעדות והיחידה שהייתה פתוחה הייתה מושאלת לחתונה.

לפני עזיבתנו את העיר לקח אותנו אולג לראות את "הקבר" היהודי היחיד הנמצא בעיר. ה"קבר" שהוא בעצם אנדרטה ליהודי אחד המסמלת שליד הקבר היה בית קברות יהודי אשר היה קיים בסמוך והוא הוחרב על מנת לאפשר בניה מקומית.

לאחר הביקור בקבר היהודי בסטולין, הסתיים ביקורנו בסטולין ושמנו פעמינו לפינסק וממנה למינסק.

לאחר נסיעה של כשעתיים הגענו לפינסק ומכיוון שקיבתנו רעבה חיפשנו מסעדה. לאחר הסתובבות של דקות ארוכות מצאנו מסעדה פתוחה ולמרות שהאוכל לא היה משהו, אכלנו ונרגענו.

יצאנו לכיוון מינסק והגענו אליה לאחר נסיעה ארוכה ומתישה ישר למלון שהוזמן לנו מלון מינסק. המלון מצוי בליבה של מינסק, רמתו טובה מאד וניתן לדבר אנגלית.

התמקמנו בחדרינו לאחר רישום במלון (כזכור הרישום במלונות בלארוס מורכב וארוך). במקרה זה, מאחר ורבים מאורחי המלון הם זרים, הרישום לשם שינוי היה באנגלית ולקח זמן סביר.

יצאנו לבר המלון לאכול משהו ולמרות שלא היה מי יודע מה אכלנו ופרשנו למנוחת הלילה.

ביקור במינסק

בבוקרו של היום למחרת, נכנסנו לארוחת הבקר של המלון שהייתה מעולה.

בעודנו יושבים ומדברים בינינו בעברית, ניגשו אלינו אנשים והתחילו לדבר עימנו בעברית. לשאלתם אמרנו שאנו נמצאים בביקור שורשים. מתברר שגם הם שהגיעו ממקסיקו נמצאים בבלארוס לשם ביקור שורשים. נשאלנו, היכן אנו מבקרים אמרנו "היינו בסטולין ובדוויד הורדוק, היום נהיה במינסק ומחר נהיה בפוסטב".

לרגע נעתקה נשימתם ,גם אנחנו נוסעים לביקור שורשים בדוויד הורודוק" אמרו, אחרי רגעים של הפתעה התברר שליטמן מור , הוא דודו של הבחור, יהודי מכסיקני בשם חיים מורוב. אכן נפלאות העולם הקטן.

נדברנו להיפגש בערב ולהעביר להם מידע.

לאחר ארוחת הבוקר יצאנו בלוויית אולג לסיור במינסק.

הסיור היה באורנטציה יהודית. אולג השולט ברזי היהדות בכלל ובמינסק בפרט, סייר איתנו ברחובות מינסק והצביע על כל האתרים שבגלגול כזה או אחר היו שייכים ליהודים ו/או לתרבותם.

זכור לי סיפור אחד במיוחד, נעצרנו ליד בית שהיה בעבר מטה המשטרה הבלארוסית וסיפור המעשה כך היה: לאחר פרעות קישינב, הקים יוסף טרומפלדור (כן זה מתל-חי) משמרות הגנה אזרחיים יהודים להגן על היהודים מפרעות החוליגנים שתקפו את היהודים. מספר שנים אחר כך, בלארוס שרצתה באותה תקופה להקים משטרה, הקימה אותה על בסיס משמרות ההגנה היהודים ובעצם יוסף טרומפלדור היה ממקימי משטרת בלארוס.

המשכנו לסייר בעיר שהיא מדהימה בניקיונה (הרבה אנשים זו עבודתם במשטר הקומוניסטי), הביטחון האישי מאד גבוה, אם כי לא רואים כלל משטרה או חיילים ברחובות לא במינסק ולא בפריפריה.

סיימנו את הסיור באתר קבר האחים הנמצא בתוך העיר ונקרא "יָמה".

חזרנו למלון לפוש קמעה. לאחר ארוחת ערב במלון אליה הזמנו את אולג, זיוה ואמיר יצאו עם אולג לסיור לילי במינסק. אני נשארתי במלון, נפגשתי עם חיים מורוב לעדכנו ופרשתי לשנת הלילה.

למחרת נכונה לנו עוד יום מרגש ביקור בעיירת אבינו – פוסטב.

ביקור שורשים בפוסטב

מחקר טרם ביקור

אבי נולד כאמור בעיירה בשם "פוסטב" היום נמצאת כשעתיים נסיעה צפונית ממינסק בירתה של בלארוס (רוסיה הלבנה), סמוך לגבול הצפון מזרחי של שכנתה ליטא ובירתה וילנא.

שמה של העיירה בה נולד אבי, בה גרה משפחתו ובה נטבחו הוריו אחיו ואחיותיו ומשפחותיהם על ידי הנאצים, נכתב ונהֶגָה בעברית, באנגלית וגם בבלארוסית בכמה אופנים: פוסטַב, פוסטַבי, פָסטַבִי, פוֹסטבֶה ועוד.

לא הרבה השאיר לידיעתנו אבי על ביתו ועל משפחתו. מעולם לא סיפר לנו על עיירת מגוריו על רחובות העיירה בה התגוררו אביו ואימו ומשפחתו.

לא היה לנו כל מידע באיזה רחוב התגורר באיזה מספר בית ומה עלה בגורל העיירה, בניניה ותושביה לאחר המלחמה והשואה.

מקלטת וידאו שנעשתה בשנת 1983 ע"י אחותי זיוה ובעלה ג'ק פיילי, שראיינו את אבי את אחותו (בתיה אלינוב) ובעלה דב באחד מביקוריהם בארץ , נודעו לנו מספר פרטים אך אלו סייעו לנו במעט לקראת ביקור השורשים.

מקלטת זו אנו יודעים את סיפור החלפת שם המשפחה ע"י סבו הנערץ ראובן, מוקסלר לרבינוביץ. מהקלטת אנו למדים שאבא היה תלמיד מצטיין בכלל ובתנ"ך בפרט, והוא יועד ע"י המשפחה ללימודי רבנות. פועל יוצא מכך, לאחר סיום הלימודים ב"חדר" ובבית ספר עממי, הוא יצא ללימודי רבנות בישיבה בעיירה שכנה ווידץ. קרוב לודאי שחיידק הציונות שקינן בו והרצון העז לעלות לארץ ישראל הכריעו את הכף והוא עזב את לימודי הרבנות לטובת לימודים והכשרה בוילנא.

איך החלטה זו השפיעה על משפחתו אשר נותרה בפוסטב, האם נוצרו חילוקי דעות עם המשפחה בעקבות החלטתו זו אין ידוע לנו דבר.

עוד אנו יודעים מהקלטת שמשפחתו הייתה משפחת נפחים, סבו ראובן ואביו שמואל היו נפחים וגם אבא עם עלייתו לארץ עסק בנפחות ומסגרות בימיה הראשונים של אשדות יעקב.

כל המידע הזה ככל שיהיה מעניין ומרתק מבחינה משפחתית, לא היה בידיו לסייע לנו בתוכנית ביקור השורשים בעיירה פוסטב. היינו זקוקים להרבה יותר מידע ובסיס על מנת להפוך את הביקור בפוסטב ליעיל וענייני.

מידע נוסף שעמד לרשותנו היה זיכרונות עמומים (בעיקר של אמיר) מאנשים מפוסטב (קרובים ובני עיר), שאבא היה קשור עימם בקשרים חברתיים וקרוב לוודאי רובם לא נמצאים בין החיים.

אבא חנוך, שנפטר בשיבה טובה בשנת 1992 בשנת ה- 90 לחייו, לא השאיר מידע על עירו, חייו וחיי משפחתו בעיירת הולדתו פוסטב.

כך בלא הרבה מידע, וללא קצה חוט, התחלנו במאי 2009 את מסעינו לאיסוף מידע באמצעות האינטרנט, לקראת ביקור השורשים שאמור להתקיים שלושה חודשים מאוחר יותר.

את השיטוט באינטרנט התחלתי בהקלדת שם העיר בתוכנת החיפוש - גוגול.

כאמור שם העיר העיירה שנְהֶגֶה בכמה צורות לא הביא לתוצאות כלשהן. קצת לפני ויתור, הניב לפתע החיפוש באחת מצורות ההגייה את אתר העיירה פוסטב.

שיטוט וחיפוש אינסופי באתר פוסטב ושליחת מייל לבונה/ת האתר, לא הביאו לקשר כלשהוא. מתמונות באתר נראה, שמזה זמן רב אינו פעיל ולא יכול לייצר קצה חוט למטרותינו.

קצת לפני ייאוש, בכניסה לתוך ניבכי האתר, מצאתי משום מקום, תמונה יותר עכשווית של זוג בשנות ה- 50 לחייהם עם כיתוב אהוד מור - מבשרת ציון.

למזלי חיפוש בתוכנת בזק 144 הניבה איש אחד ממבשרת ציון העונה לשם אהוד מור.

טלפון ליְלי לאהוד, ודממת הפתעה מצידו השני של הקו. פעם שניה הצגתי את עצמי ואת רצוני ורק אז נשמעה מעין התנצלות שתמונתו עם אשתו, מופעים באתר לצד תמונות של אנשי פוסטב "המקוריים". "הא, זאת אשתי שהכניסה את תמונתינו לאתר" נשמעה ההתנצלות בשנית.

לאחר כמה דקות של שיחת חולין, בה הצגתי את עצמי שנית, והסברתי מה אנו מעוניינים לדעת ולמה צלצלתי, הביאה אותנו לשיחה יותר עניינית.

"אכן אבי נולד וגדל בפוסטב אך למעט תמונות משפחתיות, הוא לא השאיר הרבה מידע על העיר וקורותיה". כך הוא סיכם את שיחתו למרות רצונו לעזור.

הנה כי כן קצה החוט שבעמל כה רב הצלחתי להשיג נמוג מבין ידי, לא יכולתי לסכן את כל המידע ולהגיד שלום ותודה. הקשיתי, אולי בכל אופן יש לך משהו לתת לנו לפני יציאתנו לפוסטב שאלתי ?

כאילו במטה קסם הוא נזכר, "יש לי תרגום באנגלית של ספר שנכתב ביידיש על ידי ישראל רייכל יוצא פוסטב" יופי אני אומר אתה יכול לשלוח לי אותו במייל ? אין בעיה הוא משיב ושיחתנו מסתיימת בהרבה תקווה.

חולפים להם מספר ימים ואין מייל מאהוד. פתאום נזכרתי שמרוב התרגשות לא השארתי לו את מספרי הטלפון שלי ואני מתקשר אליו שנית לאחר מספר ימים.

"אריק אני מצטער לא מצאתי את התרגום שנשלח אלי"

הייתי המום, איך לא מוצאים מסמך כזה חשוב שאנו צריכים הרהרתי לעצמי.

לא עברו להם מספר שניות ואהוד מוסיף "תשמע אני אשלח לך את המייל של הבחורה שתרגמה את המסמך ותנסה לייצור עימה קשר".

ואכן כעבור מספר ימים הגיע אלי המייל של המתרגמת רות רוזגה.

עוד באותו ערב שלחתי לרות מייל עם רקע עלי ועל ביקורנו המתוכנן בפוסטב ובעיקר לא שכחתי לצרף את מספרי הטלפון שלי.

והנה למחרת בבוקר ב- 9:00 לערך אני מקבל שיחת טלפון מרות "אתה הבן הצעיר של חנוך" היא שואלת ? לא עניתי, הייתי המום. "יש לך אח מבוגר יוצא צבא היא אומרת - שואלת" כן אני אומר לאחר התאוששות. "אני ביקרתי אצל אביך בביתו באשדות יעקב בשנת 1951" היא ממשיכה ויורה ללא שהות, "אני זוכרת אותך בתור תינוק ואת אחיך הבוגר אמיר" היא ממשיכה. כך עוד שוחחנו מספר דקות וסיכמנו להידבר בערב.

בשיחתנו בערב מתברר שרות רוזגה נולדה בארה"ב להורים יוצאי פוסטב, בשנות ה- 50 היא עלתה לארץ והייתה שנה מאומצת ע"י משפחת אמציה ארד ז"ל מבית זרע, ומשם עברה לקיבוץ נירים בו הייתה חברת כ- 20 שנה עד שעזבה לרעננה.

דודה ישראל רייכל, כתב בשנות ה- 50 ספר ביידיש על עיירתו (שטייטל) פוסטב והיא רות, תרגמה אותו מיידיש לאנגלית.

עוד מתברר בשיחתנו באותו הערב, שלמרות שרות חפצה לעזור לי מאד, אין זמנה בידה כי בעוד יומיים היא יוצאת לחו"ל ויש לה הרבה דברים להכין.

אעביר לך במייל את התרגום באנגלית של הספר "עיירתי פוסטב" ואת המייל של בת דודתי שרלוט טרנר שעשתה עבודת שורשים על פוסטב וגם ביקרה שם. היא גרה בניו ג'רזי בארה"ב.

עוד באותו הלילה עשה התרגום של הספר והמייל של שרלוט את דרכו לזיוה אחותי בבוסטון.

זיוה כתבה מייל לשרלוט טרנר ובשיחת הטלפון בעקבותיה היא ביקשה את עזרתה ואכן עזרה זו לא איחרה לבוא. למרות שגם שרלוט כרות רוזגה לא הייתה פנויה לסייע לנו בתקופה זו, היא הבטיחה לשלוח לזיוה בדואר את חומר עבודתה על פוסטב ועוד היא אמרה אני אפנה אותך לזוג אנשים שהתגוררו בפוסטב ועלו לארץ ומשם היגרו לארה"ב ומתגוררים בניו הייבן – קונטיקט.

בימים שלאחר מכן מגיעה לזיוה חבילה עבת כרס משרלוט. מפאת קוצר הזמן לא ניתן היה לקרוא ולהפנים את כל החומר שנשלח, אך ברפרוף ראשוני, זיוה מוצאת גלויה שנשלחה ע"י אבינו חנוך, מוילנא לארץ, לאדם בשם שכנה גנדל. נכון להיום טרם חקרנו אודות הגלויה והאדם אליו הייתה ממעונת.

עוד עולה מהמידע שקיבלה זיוה משרלוט שבפוטסב היו שתי נפחיות, מידע שמטבע הדברים, יקשה עלינו לחפש את הנפחייה של סבא שמואל (אבא של אבא חנוך).

זיוה ממשיכה "במסעה" הטלפוני ברחבי ארצות הברית והיא מתקשרת לזוג שהופנתה אליו ע"י שרלוט והמתגורר בניו הייבן – קונטיקט, והעונה לשם
זויָה (לבית גורדון) ואברהם יוכלמן. זויה נולדה בדונילביץ (עיירה סמוכה לפוסטב) ולכן לא מופיע שמה בין השמות של הניצולים מגטו פוסטב.

בשיחה ארוכה עימם מתברר לזיוה מספר דברים מדהימים.

זויה ואברהם יוכלמן התגוררו בפוסטב עם בתם מרים עד שנת 1958, בשנה זו עזבו את העיר ועלו לארץ. לאחר מספר שנים בארץ הם היגרו לארה"ב וביתם מרים (היום פלד) נשארה עוד מספר שנים בארץ, עשתה צבא והיגרה בעקבות הוריה לארה"ב.

זויה מספרת לזיוה ששושנה אחותו של אבא ודודה שלנו (נספתה בשואה), הייתה מורתה עד גיל 14, יתר על כן ממשיכה ומספרת זויה "בגטו פגשתי את סבכם שמואל וסבתכם הינדה (דבורה) שאותם הכרתי טוב עקב היות בתם שושנה מורתי".

המידע, המתקבל מזויה ואברהם יוכלמן , מרתק, מרגש ומדהים לעצמו, אך אינו מסייע ומקדם אותנו במציאת ביתו של אבינו.

זויה ואברהם המתקשים בדיבור באנגלית ובעברית (מדברים בעיקר ביידיש), מפנים את זיוה לבתם מרים פלד שכאמור נולדה בפוסטב וגדלה שם עד גיל 10 והמתגוררת היום בניו ג'רזי.

זיוה מתקשרת למרים, אנו אוספים ממנה עוד מידע על פוסטב של שנות ה- 60 אך איננו מקבלים תובנות הכרחיות לימי טרום השואה ולמסענו הנוכחי.

לקראת סוף השיחה עמה היא מספרת לנו שבת כיתה שלה, שנולדה וגדלה עימה בפוסטב עד גיל 10 מתגוררת בפתח תקווה, שמה טליה קציר.

עוד באותו היום, יצרתי קשר טלפוני עם טליה קציר וקבענו להיפגש אצלה בבית.

לפגישה עימה אני מביא את המחשב הנישא ותוכנת GOOGEL EARTH על מנת, שטליה תוכל לסייע לנו ולמקד אותנו לכיוון המבוקש.

אמיר ואנוכי הגענו לפגישה אחוזי התרגשות ומתח ושעלינו לדירת טליה התברר לנו שלפגישה טליה הביאה את אימה בלומה גורביץ (אז גורדון), אשר נולדה וגדלה בפוסטב.

לאחר סיור וירטואלי בעיר בעזרת תוכנת GOOGEL EARTH, ומיקוד בחלקה של העיר שהייתה האזור היהודי לפני ובזמן מלחמת העולם השניה, שולפת בלומה (אימה של טליה) תמונה מזעזעת ומרגשת כאחד בה נראת קבוצה של כ- 15 איש ניצבים עם אתים וכלי חפירה מעל ערימת שלדי אדם ומביאים אותם לקבורה בקבר אחים.

בתמונה מזהה לנו בלומה את זויה יוכלמן, את עצמה, את הדוד שלה יענקל שולקין (שלימים ביתו יהיה אחד האינדיקציות לזיהויו של בית אבינו), ובקצהו של התצלום אנו מזהים בוודאות את קרוב משפחתנו מאיר טודרס אשר שירת בזמן המלחמה בצבא הרוסי וחזר אחרי המלחמה לעיר הולדתו פוסטב.

מאיר טודרס היה מבקר תדירות את בתיה ודוב דודנו מאשדות מאוחד.

בלומה מאשרת לנו את וודאות הזיהוי. היא מכירה את מאיר היטב וזוכרת את הסיטואציה בה הם קברו את שרידי שלדי הגופות.

עוד תמונה מעבירה לנו בלומה והיא תמונה של מצבת זיכרון ליהדות פוסטב שהוקמה בעמל רב לפני מספר שנים מועט.

לקראת סיום הפגישה המרגשת, אנו מקבלים את תמונתו, כתובתו והטלפון של בוריס שולקין – נכדו של יענקל שולקין המתגורר בדטריוט ארה"ב.

בוריס למרות שנולד וגדל בפוסטב, נולד הרבה אחרי המלחמה ואינו יכול לסייע לנו באיתור ביתו של אבי, אך בשיחת טלפון עם זיוה הוא ממקד אותה לביתו של סבו שבנוי כולו מלבנים אדומות הוא בולט בנוף וכיום הוא בשימוש הכנסייה הקתולית.

"הבית נמצא ברחוב ללינסקיה 49" הוא מציין בסוף השיחה.

הצעד הבא הוא פגישה עם מאיר טודרס המתגורר היום בכפר הגימלאים רמת אפעל. מאיר מתקרב לגיל 90, אך הוא צלול כשד, בעיקר שמדובר בפרטים של לפני 70 שנה.

אני נפגש עם מאיר בדירתו בכפר הגימלאים רמת אפעל.

דבר ראשון אני מבקש לברר עם מאיר האם יש קשר משפחתי אלינו, או הקִרבה אל בתיה דודתי היא מה שהיה מקובל לקרוא "בן עיר".

מאיר מציין במעט אכזבה ותסכול ומספר שאחיו של אבא חנוך אריה (זלקינד) היה נשוי לאחותו צפורה (ממש קרובי משפחה). וכאילו לחזק את האמירה הוא שולף תמונה בה נראים אריה וציפורה וביניהם נראת עוד אחות של אבא, חיה שמה.

כעת כשהתברר לי הקשר המשפחתי למאיר, אני מבקש לדעת איפה היה ביתו של אבי בפוסטב, מאיר משיב לי שזה מאד פשוט, "קל מאד למצוא הוא אומר בוא אני אצייר לך את מקום הבית".

ואני כלא מאמין, מאפשר למאיר לצייר את מיקום הבית. ביד רועדת קמעה, ללא שימוש במשקפי ראיה מצייר לי מאיר את תמונת הרחוב בו היה ביתו של אבי.

עוד הוא מוסיף וכותב ברוסית (או פולנית של אז) את שם הרחוב – בְּרַסְלַבְסְקֶר.

כפי שאפשר לראות בציור, מאיר נותן עוד מספר נקודות להתמצאות ביניהם מיקום של שני בתי כנסת אחד מעץ והשני מלבנים אדומות. מאיר מציין את מיקום הנפחייה של סבא שמואל (אביו של אבא חנוך וסבנו) שהיה מאחורי הבית שלהם. לסיום מאיר מציין את מיקום של פסל נוצרי שעמד בצמת דרכים סמוך לביתו של אבי.

הפסל נקרא והוא כותב זאת ברוסית "מטקה בוסקה", או בתרגום לעברית האמא של אלוהים.

בין התמונות שמאיר מראה לי אני רואה את תמונת הקבוצה שקוברת לאחר המלחמה את שלדי היהודים בקבר אחים בפוסטב. מאיר מאשש את הזיהוי של בלומה גורדון ומזהה עוד אנשים נוספים.

אני יוצא מהפגישה באופטימיות זהירה, מאיר הדביק אותי באופטימיות שזה שיהיה "פשוט וקל" כדבריו, למצוא את ביתו של אבי.

למרות שעשינו צעד גדול קדימה, ברור לי שרק עם המידע הזה לא נוכל להגיע לביתו של אבי.

עם התובנה הזו אנו ממשיכים בחיפוש אחרי קצה חוט נוסף.

אמיר ואני נפגשים עם משפחה שלאבינו חנוך, היה קשר עם אביהם שמו היה אבא (אבקה) וינר. ידענו שהם מאותו העיר – פוסטב ובמשך הרבה שנים היו קשרים ביניהם ובין המשפחות. נפגשנו עם בתו של אבקה וינר חיה ארד ועם נכדו רן ארד. הם שלפו לנו עשרות תמונות משפחתיות, שלנו לא אמרו דבר ולא יכולנו להיוושע מהן ואז ממש לפני סיום הפגישה, שמבחינת המידע ממנה עבור ביקור השורשים שלנו הייתה אכזבה, הם שלפו ספר זיכרון שמצאו בעזבונו של אבקה. הספר נכתב בשנת 1956 בבואנס איירס- ארגנטינה ונערך ע"י מיכאל ראייק יוצא גלובוק והוא מספר על מספר עיירות באזור ובכללם גם על עיירתו של אבי, פוסטב.

הבעיה המרכזית הייתה, שספר זה נכתב ביידיש שאינה שפה השגורה בידנו. למרות

זאת השאלנו מהם את הספר מתוך מגמה להבין מה נכתב בו.

השלב הבא היה למצוא מתרגם מקצועי מיידיש לעברית. מחד, הזמן עד ליציאתנו לביקור השורשים (בתאריך 7.8.2009) הולך ומתקצר ומאידך אין לנו עדיין מספיק פרטים שיכולים לסייע לנו למצוא את ביתו של אבי.

בעצת ידיד, התקשרתי לבית שלום עליכם בתל אביב לשאול בהכוונתם למציאת מתרגם מיידיש. אכן הם היפנו אותי למתרגם ירושלמי העונה לשם אורֶן רומן.

התקשרתי עם אורן רומן והעברתי לו במייל את צילום הכתוב על פוסטב בספר. ביקשתיו לתרגם זאת עד סוף יולי 09 ואכן לקראת סוף יולי העביר אלי אורן את התרגום.

מיהרתי לקרוא את התרגום ופתאום נעתקה נשימתי, תוך כדי תאור סביבת הגטו, צויין בפרוש מיקומו של בית אבי וכך נכתב בספר:

"בחודש אוגוסט 1941 כל יהודי העיירה נכלאו בגטו מוקף גדר. מספר נפשות היהודים שגורשו אל הגטו היה כאלפיים. מיקום הגטו היה ברחובות בַּזִילַנֶר, דְבוֹרְצוֹבֶר, וצד אחד של רחוב בְּרַסְלַבְסְקֶר. הגטו היה מוקף גדר בגובה שלושה מטרים. למעלה, מעל לקצות הקרשים, נמתחו שלוש שורות של חוט תיל. בכניסה לגטו היה שער רחב, ברוחב שלושה מטרים. השער נשמר על ידי המשטרה הפולנית. השער עמד על יד ביתו של שמואל שלמה הנפח – רבינוביץ'."

הנה סוף כל סוף רמזים מוצקים למיקומו של בית אבי.

צלצלתי בהתרגשות לאחי ואחותי שולח להם את התרגום הספר ומתרגש ביחד עימם.

עם המידע הזה זיוה חוזרת למרים פלד אשר מאשרת לנו שרח' ללינסקיה הקרוי כך החל מהתקופה של ברה"מ, הוא רח' בְּרַסְלַבְסְקֶר שעפ"י מאיר בו מצוי בית אבינו.

את המידע הזה מאשש בוריס שולקין מדטרויט.

הנה עוד רגע קט אנו ממריאים למשימתנו, ביקור שורשים במחוזות ילדותם של הורינו בבלארוס.

ממש ימים ספורים לפני נסיעתו החלטנו להיפגש עם עוד אדם בשם ראובן (רובֶקֶה) כ"ץ שהיה מקורב לאבי בארץ ולדעתנו היה מפוסטב.

בדקה ה- 90 נפגשנו עימו אמיר ואנוכי. בפגישתנו התברר שרובֶקֶה אכן הוא קרוב משפחה, סבא שמואל היה דודו, הוא נקרא ראובן ע"ש סבא של אבינו ראובן, כמו גם שם משפחתנו המעוברת ראובני.

התברר שרובקה נולד וגר בעיירה סמוכה לפוסטב בשם גלובוק (העיר ממנה הגיעה ציפורה וייסבליט). מאחר והיה קרוב משפחה נהג מידי קיץ להגיע לחופש לבית הסבא שלנו – שמואל ולכן הכיר גם את פוסטב וגם את משפחתנו. רובקה נלחם עם הפרטיזנים ולכן ניצל מהשואה, לאחר המלחמה שב לגלובוק ורק בשנת 1957 עלה לארץ ורק בארץ הכיר את אבי שהוא ובתיה היו השרידים היחידים של משפחתו.

רובקה, הכיר אישית את מיכאל ראייק (בן עירו) אשר ערך את הספר על עיירת פוסטב.

רובקה גם אישש את קביעתו של מאיר באשר למיקומה המטקה בוסקה בקרן הרחובות בו שכן ביתו של אבינו, אך סיפר לנו שבשנת 1939 עת הגיע לחופשה בפוסטב, טרם תחילת המלחמה אך לאחר כניסת הרוסים, הוא כבר לא ראה יותר את המטקה בוסקה, הוא הניח כך סיפר, שהרוסים נפצו את הסמל הקתולי הזה עם כניסתם לעיירה.

אמנם בסיפורו זה, הוא ניפץ לנו את אחד הזיהויים הוודאים למיקומו של בית אבינו, אך קיווינו שמה שגילנו במחקרנו טרם הביקור יספיק. האם ? אולי ? יתכן !

זה מה יש ועם זה יצאנו לביקור השורשים.

ממש יומיים לפני הנסיעה נפגש אמיר עם זלדה ואריק שחם בכפר סבא.

אמא של זלדה חיה לבית ______ גדלה בעיירה ווידץ לא רחוק מפוסטב. אבא שנשלח ללמוד בישיבה בווידץ התגורר בביתם .... אמיר נא להשלים את הסיפור

הכנה לביקור בפוסטב

את עיקרי הפרטים שאספנו במהלך מחקרנו אלה הרלוונטים למציאת ביתו של אבינו העברנו במייל לאולג המדריך שלנו בבלארוס.

אולג, שביקר כבר פעם בפוסטב במסגרת עבודתו בקהילה היהודית של בלארוס, יצר טרום הביקור, קשר עם ראיסה קרושנקו מנהלת המוזיאון של פוסטב.
ראיסה לא נולדה בפוסטב אלא הגיעה לשם בתוקף תפקידה כמנהלת המוזיאון בשנת 1986 ולכן לא יכלה לסייע לנו.

היתרון הגדול של קשר עימה הוא, כי היא משמשת כעובדת מדינה ובמדינה קומוניסטית לא דמוקרטית יש יתרון לעובד מדינה שמלווה אותך בביקורך.

ביקור השורשים בפוסטב

הגענו קצת לפני צהרי היום אחרי נסיעה של כשעתיים ממינסק.

למרות שהיה זה יום א' (יום חופש) נדברנו עם ראיסה להיפגש בכניסה למוזיאון.

עד הגעתה הסתובבנו בכיכר המרכזית של העיירה, ככר יפה ומטופחת שבימים עברו הייתה כיכר השוק.

בכניסה לעיר חוצה הכביש את נהר ________ ומגיעים לכיכר המרכזית מטופחת ויפה, לצידה ניצבת הכנסייה הפרובוסלבית ומעבר לנהר ולאגם ניצבת הכנסייה הקתולית הבנויה מלבנים אדומות.

טיילנו באזור הכיכר אשר בצידה הדרומי מצוי בניין העירייה המרשים. הסתובבנו וצילמנו, הרחנו את העיר ואת האווירה. אווירה מאד נינוחה אימהות מטיילות עם עולליהם בעגלות שלא היו מבישות את המדינות המפותחות ביותר.

עד לבואה של ראיסה מנהלת מוזיאון, נשאר לנו פרק זמן של כחצי שעה והחלטנו לחפש את קבר האחים המצוי צפונית למסילת הרכבת. למזלנו אולג אשר עבד בקהילה היהודית וביקר בתוקף תפקידו בפוטסב הכיר את מקום קבר האחים.

קבר האחים מצוי בצידו במערבי של רח' ללינסקיה כק"מ מצפון למסילת הברזל. קבר האחים מצוי מאחורי סככות של חברה לבניה ולעבודות עפר המלאות בציוד כבד משאיות וממש סמוך לקבר האחים, נמצא מערום גדול של גרוטאות. למרות שהסביבה אינה מספקת כבוד לקבר האחים אזור הקבר עצמו נקי ומסודר.

קרוב לודאי שללא אולג שהכיר את המקום קשה היה לנו למוצאו.

הכניסה לאתר חברת הבניה שמאחוריה "מסתתר" קבר האחים, מצויה ברח' ללינסקיה מול בית מספר 145.

נאלצנו לקצר את שהותנו בקבר האחים ולשוב לכיכר המרכזית לפגוש את ראיסה מנהלת המוזיאון. נשוב לקבר האחים יותר מאוחר לקיים טכס התייחדות.

נפגשנו עם לאריסה בכניסה למוזיאון המצוי בצידה המערבי של הכיכר. בתחילה היא סירבה שניכנס למוזיאון. לדברי אולג מדריכנו, בגלל שאין לה מה להראות. לחץ מתון ושאלות באשר לתמונות מהשואה הביא אותה להכניס אותנו רק למשרדה במוזיאון תוך שהיא מציגה בפנינו שתי תמונות, תמונה אחת של בית בגיטו בפוסטב, שהתאימה בדיוק לתיאור הגיטו בספרו של מיכאל ריאק ותמונה נוספת של שריפה בפוסטב

יצאנו ברכב של אולג עם ראיסה לרחוב הראשי ללינסקיה לכיוון "הרובע היהודי" בניסיון למצוא את שחיפשנו.

ראיסה שאלה האם אנו מעוניינים לראות את שרידי בית הכנסת, כמובן שהשבנו בחיוב ובהפתעה, כי אף לא אחד מאלה שביקרו בעיר לאחרונה ושוחחנו עימם עדכנו אותנו לקיומם של שרידי בית כנסת בפוסטב (אולי הם לא ידעו). ראיסה צלצלה לאחת המשפחות אשר מתגוררות בבית הכנסת אשר הוסב לבית מגורים לשתי משפחות.

בית הכנסת, הוא מבנה שלם (לא שרידים), בנוי מלבנים אדומות, חיצונית ומבפנים ישנם סממנים אופייניים לבית כנסת שמאששים שאכן היה זה אחד מבתי הכנסת של העיירה פוסטב.

למזלנו הדייר שהתגורר בצד אחד של בית הכנסת היה מוזיקאי - איש רוח (כדברי אולג) ולכן לא היה איכפת לו שניכנס לביתו ונחזה מבפנים בבית הכנסת.

לדבריו כאשר הוא בונה את ההרחבה על מבנה בית הכנסת, הוא בונה אותה כך שלא תסתיר את הקיר ההיסטורי של בית הכנסת אלא תשמר אותו. בסיום הביקור כיאה למוסיקאי הוא נתן לנו רסיטל. "רסיטל בבית הכנסת" נתנו שם לקונצרט שנוגן לנו. ביציאתנו מביתו ראינו עוד את מדרגות העץ שהובילו לעזרת הנשים של בית הכנסת.

מעבר לביקור המרגש בשרידי בית הכנסת של העיירה, ולעובדה שידענו שאנו ברובע היהודי, שימש בית הכנסת גם כנקודת ציון למיקומו של בית אבינו עפ"י השרטוט של מאיר טודרס.

השארנו את הרכב ליד בית הכנסת ומשם המשכנו רגלית צפונה ברחוב ללינסקיה. מראה של קבוצת תיירים המשוטטת בבלארוס בכלל ובפוסטב בפרט ונוסף לכך עם איש ממשל – מנהלת המוזיאון בעיר, אינה דבר שכיח. על כן עוררנו סקרנות ועניין בעוברנו ברחוב. ראיסה עברה ושאלה על הנפחייה ועל בית אבינו, בחפשה אנשים מבוגרים שאולי זוכרים משהו.

בשלב זה היינו חסרי אונים, משוטטים בעיירת אבינו ללא כיוון, ללא רמז, ללא ידיעה איך לפתור את התעלומה. ראיסה נכנסה לבתים ושאלה עד שהגיעה לאישה שהייתה מחוץ לביתה והצביעה על מקומה של נפחיה שהייתה בעיירה לדבריה. התרגשות אחזה בנו ששמענו את ה"בשורה". ברגע ראשון חשבנו הנה הגענו ליעד אותו אנו מחפשים. הגדלנו לעשות וצילמנו את הבית בשכנות שעשוי להיות ביתו של אבינו. אך משהו בכל אופן לא התאים (בעיקר בתחושות). שאלות נוספות שהופנו לאישה הבהירו שאין זו הנפחייה של סבא שמואל. אז נזכרה זיוה ששרלוט טרנר אמרה שהיו בעיירה שתי נפחיות. נרגענו קמעה, אמנם לא התקדמנו לביתו של אבי במאומה אך לפחות לא נקלענו למבוי סתום. כך עברה ראיסה מבית לבית (עכשיו הרגשנו את כוחה של עובדת מדינה במדינה קומוניסטית לא דמוקרטית), לחפש בשמנו רמזים ומידע על בית אבינו. במהלך חיפושיה היא הופנתה על ידי התושבים לגוי מבוגר המהלך בעזרת מקל. הגוי אמנם לא ידע דבר, אך ללא היסוס צעד בעצלתיים אך באופן בוטח לעברו השני של הכביש לשאול גוי אחר שלפי דבריו היה אמור לדעת יותר.

הוא נכנס לחצר של בית מימי הגטו ושאל גוי מבוגר אחר, העונה לשם יבגני מצקביץ שלפי לבושו היה נראה כמו בזמן הגטו. בדיעבד מתברר שיבגני התגורר ומתגורר היום בשכנות לביתו של סבינו שמואל שלמה רבינוביץ.

ואכן הגוי הזה היה מאגר מהלך שלם של מידע על תקופת טרום המלחמה ואחריה.

יבגני מצקביץ בין 84 היה בן 14-15 בתקופת הגיטו.

הוריו נרצחו ע"י הנאצים בחשד לשיתוף פעולה עם הפרטיזנים והוא עצמו הצליח לברוח דרך החלון ולהצטרף לפרטיזנים. יבגני חי כיום מפנסיה ממשלתית בגין עברו הצבאי כפרטיזן.

יבגני החל לשפוך מידע: הוא הצביע על רח' בַּזִילַנֶר (הרח' שעפ"י ספרו של מיכאל רַיַאק תחם את הגטו). הוא הצביע על מיקום שער הגטו (שידענו עפ"י ספרו של מיכאל רַיַאק שהיה צמוד לביתו של סבא שמואל הנפח). התרגשות עצומה אחזה בנו, רציתי לחבק את יבגני, אך עסקתי במלאכת הצילום וההסרטה. יותר מאוחר צילמתי את אחי חובק את כתפיו של יבגני.

יבגני המשיך למסור מידע. הוא הצביע על מיקום ה"נפחיה של רובין" שהייתה מאחוריו של בית גדול ורחב והייתה סמוכה לשער הגטו. אנו מייד הבנו מיהי הנפחייה של רובין. את הנפחייה ייסד סבא של אבא ששמו היה ראובן. סבא זה נפטר בגיל 104 שנים, והיה נערץ ע"י כל בני המשפחה. הגויים שיבשו את שמו הפרטי (ואו שם המשפחה) לרובין.

הנפחייה שהייתה מעץ לפי דבריו של יבגני נשרפה.

המידע שסיפק לנו יבגני שהוצלב עם השרטוט של מאיר טודרס והתיאור מספרו של מיכאל רַיַאק הביאו אותנו לפתחו של ביתו של אבי ביתו של אביו – סבא שלנו שמואל שלמה הנפח רבינוביץ. הבית נמצא ברחוב ללינסקיה (ברסלבסקר) 59.

פתאום התחבר לנו תהיותינו טרם הביקור, מדוע הגטו היה מתוחם ע"י שלושה רחובות ולא ע"י ארבעה רחובות.

ביתו של אבינו ניצב במזלג רחובות בין רח' בְּרַסְלַבְסְקֶר (היום ללינסקיה) לרח' בַּזִילַנֶר. הנפחייה שהייתה מאחורי בית המגורים היה צמודה לשער הגטו (ולא מן הנמנע שסבא בנה אותו), שהיה בפתחו של רחוב גורקובו (השם היום) שנכנס לגטו.

המידע שסיפק יבגני הביא אותנו בוודאות לביתו של אבינו – בית גדל מידות שלא ניתן להחמיצו.

רגע לפני שהמשכנו בביקורנו נשאל יבגני על המטקה בוסקה שלא נראתה בסביבה (ועפ"י דברי רובקה נהרסה בשנת 1939 עם כניסת הרוסים לפוסטב), יבגני ללא שהיות רץ והצביע על מיקומה של המטקה בוסקה, מיקום המטקה בוסקה, היה מתאים בדיוק לשרטוטו של מאיר טודרס ואיששה לחלוטין שהבית שמצאנו עפ"י הסימנים האחרים הוא ביתו של אבינו חנוך ראובני. כיום היכן שניצבה המטקה בוסקה ניצב קרוואן המשמש למכולת (צמודה לבתו של אבינו).

יבגני עוד סיפר לנו שבתור נער היה מפנה את הגופות של היהודים עם סוס ועגלה מהגטו לקבר האחים. הוא ממשיך וסיפר שיהודי פוסטב לא הוצאו מיד להורג, הנאצים דחקו בהם לאסוף דברי זהב וערך ולמוסרם אליהם בתואנת שווא, שאם כך יעשו לא יהרגו אותם. לדברי יבגני שלוש פעמים אספו מהם הנאצים את הזהב ודברי הערך כנגד ההבטחה שלא להורגם, אך לאחר שנאספו כל דברי הערך הם הוציא אותם להורג.

ההתרגשות שלנו הייתה גדולה ומובנת, פתאום אנו מוצאים את ביתו של אבינו שמסיפורים ידענו שהיה בית גדול ורחב וסבו ואביו היו אנשים אמידים ובביתם היה בית תמחוי ובית מדרש.

מרוב התרגשות וקוצר זמן (כי היינו צריכים לעשות עוד הרבה דברים בעיירתו של אבי ועוד להגיע בסופו של היום לוילנא תוך חציית הגבול בין שתי המדינות. חצייה שמדובר בבלארוס עלולה תמיד לקחת זמן), לא ביקשנו להיכנס לביתו של אבי ולראותו מבפנים, מי גר בו וכיצד, ולברר מתי נכנסו לגור בו ולמה, המון שאלות שעדיין נשארו ללא תשובה וקרוב לוודאי שנחפשן בביקורנו הבא בפוסטב שבו יבוא.

אנו נפרדים מיבגני מצקביץ תוך מתת נאות. יבגני מסרב בתוקף, אך אנו תוחבים זאת לכיס חולצתו והוא מתרצה.

מבית אבי נכנסנו דרך מיקום השער ההיסטורי של הגטו ברחוב גורקובו והלכנו מלווים ע"י תושבים מקומיים עד בית מספר 18 פנינו שמאלה לסמטת מקסים גורקי ותוך שניות ספורות הגענו לאתר הנצחה גדול ליהודי פוסטב שנרצחו ונטבחו בשואה. אנדרטה זו הוקמה לפני מספר שנים והיא גדולה רחבה ומרשימה.

מפאת קוצר הזמן (ראיסה מסתובבת עימנו כבר למעלה משלוש שעות) החלטנו להמשיך בביקור ולחזור יותר מאוחר לאנדרטה לקיים טקס קצר.

אנו חוזרים רגלית לחניית הרכב (ליד בית הכנסת) בדרך אנו עוברים ומצלמים את ביתו של יענקל / בוריס שולקין, ברח' ללינסקיה 49, בית חדש העשוי מלבנים אדומות שנמצא כיום בשימוש הכנסייה הקתולית בפוסטב.

אנו חוברים לרכב וממשיכים בליווי ראיסה לבית הקברות היהודי בפוסטב שגם על קיומו לא ידענו.

בית הקברות נמצא בצידה המערבי של העיר הוא די גדול ולא מגודר. בית הקברות מוזנח, ועשביה גבוהה גדלה בין שרידי מצבותיו. רוב מצבותיו מנותצות ו/או נפלו אך ניתן לראות מספר מצבות עם כיתוב בעברית ו/או ביידיש.

עצוב ומדכא. שוטטנו פרק זמן בבית הקברות. למרות שהזמן דוחק, הרגליים ממאנות לעזוב את המקום, אולי נמצא איזו שהיא מצבה או רמז לבני המשפחה בזמן של טרום מלחמה.

אנו עוזבים את בית הקברות ומחזירים את ראיסה לכיכר המרכזית בה נמצא המוזיאון. ראיסה למרות שהיא נמצאת עימנו למעלה מארבע שעות, ממשיכה לספר על העיר מה שלא כל כך מעניין אותנו. אנו שולפים לה את התמונות שמספרו של מיכאל רַיַאק והיא מנסה לזהותם. באחת התמונות הישנות נראה בניין המוזיאון והתמונה צולמה בדיוק מהנקודה בה אנו עומדים כיום. מרתק.

ראיסה מספרת לנו שהיהודי האחרון שגר בפוסטב עלה לארץ לפני כ- 15 שנה ושמו שניאור גנדל. נשמע מעניין בזוכרנו שבעבודת של שרלוט טרנר מצויה גלויה של אבא שנשלחה מוילנא לשָכֶנְה גנדל.

בסופו של דבר לאחר לחץ מתון על אולג שאנו מעוניינים לסיים את הסבריה של ראיסה על תולדות פוסטב במאות הקודמות אנו, נפרדים מראיסה תוך תגמול נאות על השעות שהשקיעה בנו ביום החופשה.

בכיכר המרכזית אנו מוצאים "מסעדה", נכנסים אליה וחוטפים משהו קל לאכול למרות שאנו מתים מרעב. הבעיה צוק העיתים.

אנו שבים לרכב ונוסעים לקבר האחים צפונה לפסי הרכבת, לקבר האחים של יהודי פוסטב. בקבר אחים זה נרצחו ונטבחו תושביה היהודים של פוסטב ובהם סבא וסבתא הדודים וכל משפחותיהם.

אנו מקיימים טכס התייחדות קצר בו אנו מדליקים נרות נשמה שהבאנו מהארץ ונושאים תפילת קדיש לזכר בני המשפחה ויהודי פוסטב.

בתום הטכס אנו שבים לאנדרטה החדשה בתחום הגטו וגם שם אנו מקיימים טכס התייחדות עם בני המשפחה ויהודי פוסטב.

אנו ממשיכם לכיוון הכיכר המרכזית וחולפים ליד ביתם של טליה קציר (ללינסקיה מספר 6), אשר ביקשה מאיתנו לצלם אותו וכך אנו עושים.

אנו ממשיכים לחלק הדרומי של העיר לראות ולבדוק את בית המלון שבעיר (למשימות ולביקורים עתידיים).

אכן יש בית מלון די גדול, אך רק בכמה חדרים יש שירותים צמודים לחדרים, בשאר החדרים יש שירותים משותפים במסדרון (ראה ערך קיבוץ ישן).

מאחורי בית המלון מצוי הבית של מרים פלד שעד לא מזמן היה בסיס צבאי ולכן לא ניתן לגשת אליו. זיוה יורדת ומצלמת את הבית בו התגוררו מרים פלד ומשפחת יוכלמן.

הנה כי כן, ביקורנו בעיר הולדתו של אבי – פוסטב, הסתיים בהצלחה מרובה, מצאנו את אשר חיפשנו. תם אך לא נשלם. יש עוד להשלים הרבה פרטים לאשש שהבית שמצאנו הוא אכן ביתו של סבא שמואל הנפח הבית בו נולד וגדל אבינו חנוך ועוד.

אנחנו עוד נחזור פוסטב, נחזור כדי לא לשכוח, נחזור כדי לזכור, נחזור כדי להעביר את המורשת לדורות הבאים.

פנינו מיועדות למעבר הגבול ומשם לוילנא.

אולג קוסוב המדריך והמלווה שלנו בבלארוס.

דמות המדריך שלנו מאד מיוחדת וגם היא שווה מספר מילים.

אולג כבן 45 נולד לאבא קוזק ואמא בלארוסית. אביו של אולג הגיע לבלארוס מרוסיה לאחר שירות בצבא ברה"מ. הוא גיבור ברה"מ בעל שלושת עיטורי גבורה גבוהים.

אולג עצמו היה קצין - מ"פ צנחנים בקבע, ששירת בצבא ברה"מ על גבול סין ומונגוליה והשתתף במבצעים רבים חשאיים באפגניסטן.

לאולג 65 צניחות. אולג מספר שמפקדו היה מקבל כסף על כל צניחה. אולג שאהב לצנוח היה צונח במקום מפקדו והיה רושם את הצניחה על שם המפקד, שהיה מקבל כסף על כך והיה מתחלק עם אולג בכסף.

לאחר תום שירותו הוא התקבל לעבודה בבית חרושת לטרקטורים. אולג מספר שמפעל במדינה קומוניסטית זה יצור מיוחד במינו. במפעל הצטבר מלאי של 50,000 טרקטורים שלא נמכרו.

לאחר עבודתו במפעל הטרקטורים הוא התקבל לעבודה בקהילה היהודית, תפקידו היה בין השאר לאתר בתי קברות יהודים ואתרי קבורה המוניים, לתעדם ולשקמם.

אולג ליווה בתפקידו בעלי תפקידים ורבנים בביקורם בבלארוס.

אולג שולט בעברית והוא השתתף בקורס בעברית בארץ במשך כחודש.

אולג שולט בחוקי הדת היהודית ומלווה רבנים הבאים לביקורים וסיורים בבלארוס. אולג מכיר את כל המדרג של הרבנים בבלארוס. מי הוא רב של איזה עיר ומי הוא המשפיע ביותר. אולג שולט גם בתולדות הציונות ככלל וזו הקשורה בבלארוס בפרט. באחד הדיונים שלנו בעודו רוצה להוכיח לנו את צדקתו הוא שלף ספר היסטוריה בעברית, לשאלתנו מהיכן הספר הוא השיב: לעיתים כאשר לא היה לקהילה היהודית כסף לשלם לי משכורת הם שילמו בספרים בעברית.

אולג נושא עליו GPS בו מתויקים מאות בתי קברות יהודיים, ואתרי קבורה המוניים של יהודים. כיום אולג בנוסף לפעולות ההדרכה עובד כמורה לנהיגה.

אולג מספר לנו שבשלב מסוים של חייו הוא רצה להתגייר אך הקשיים היו גדולים.

אי אפשר לסיים את הסיפור ללא אפיהנד אז... לאולג יש בן אחד ויחיד העונה לשם אנטון. אנטון נישא לבחורה יהודיה ועלה עימה לארץ והוא ממתין לגיוסו לצה"ל.

איך אומר אולג "לפחות יהיה לי נכד יהודי".

אחרי הביקור

חזרנו ארצה. לוקח קצת זמן לעכל את המידע המרתק והמרגש בביקורנו זה. הזמן עושה את שלו, כל אחד חוזר לעיסוקיו, ראש השנה והחגים בפתח ומטבע הדברים הבירורים שאנו צריכים לבצע ולבדוק נידחים בפני צרכי היום יום.

חלף לו חודש אמיר נפגש עם רות רוזגה שמע הרבה מידע הרבה פרטים שמעניינים בפני עצמם, אך לא רלוונטים לביקורנו בפוסטב.

אמיר ואנוכי נפגשים עם רובקה שמאד מתרגש. אנו מראים לו תמונות מפוסטב ומשאירים לו אחרות. אך בדבר המרכזי הוא אינו זוכר את בית סבא שמואל.

הפגישה הבאה נעשית אצל מאיר טודרס בכפר הגימלאים רמת אפעל.

אנו מראים למאיר את תמונת הבית של סבא שמואל והוא מציין שהכניסה לבית הייתה מרחוב ללינסקיה. הוא מצביע על תמונת הבית ומראה מאיפה הייתה הכניסה (שנסגרה). הוא מסביר שבצד אחד של הכניסה גרו סבא וסבתא (שמואל והינדה) ובצד השני גרו אריה זלקינד וצפורה שהיו נשואים עם ילדה.

מאיר אומר שהבית של שולקין היה קרוב לביתו של סבא שמואל.

הנה אכן מאיר מאשש את שידענו והרגשנו – מצאנו את הבית של סבא שמואל הבית של אבא חנוך.

מאיר עוד אומר שאבא היה בוילנא "בקיבוץ הכשרה" שנמצא ברחוב שובוץ.

כחודשיים לאחר חזרתנו לארץ, אנו מתבשרים ע"י זיוה ששרלוט טרנר מגיעה לארץ והיא תגיע לביקור אצל גרובי משפחתה במרחביה.

אנו חפצים להיפגש איתה ומתאמים לעשות זאת במרחביה אצל קורבת משפחתה חנה גינת (גנדל לשעבר). בעלה של חנה אליעזר (כנראה) שנפטר היה בן דוד של שרלוט טרנר.

בערב שמחת תורה יצאנו לירון ואנוכי למרחביה לפגוש את שרלוט. לפי דברי שרלוט לחנה אמורה להיות העבודה של שרלוט כך שנוכל לקחתה ולצלמה.

הפגישה שהתחילה במתינות נסתיימה בהתרגשות בחיבוקים ונשיקות. השיחה שהתחילה כאנשים זרים הסתיימה כבני עיר (כמוהם כקרובי משפחה).

ככלל שרלוט לא זוכרת הרבה מעבודתה, היא אינה זוכרת גלויה מאבא וכמובן לא ממי קיבלה אותה. היא אינה יודעת מי זה שָכֶנְה גנדל שאליו נשלחה הגלויה של אבא.

אבא של שרלוט יהודה יעקב רוגוב (אולי רוגוף) קנה את שמו של יהודה גרבר.

אמא של שרלוט, אסתי (אתיקה) גנדל (אטל). אין פלא שמצאה גלויה מאבא לשכנה גנדל כי אמה ממשפחת גנדל. לדברי שרלוט קרובת משפחה של שניאור גנדל.

לדברי שרלוט, שָכֶנְה זכור לה מישהו מירושלים מהוצאת ספרים אבל לא בטוח.

לשרלוט שני בני דודים בכפר שסבא. נפרדנו משרלוט לאחר שלוש שעות מרתקות שבה נתנו יותר ממה שקיבלנו ובעיקר לא השכלנו לגבי הגלויה של אבא לשָכֶנְה.

האכזבה הייתה גדולה יותר כיוון שחנה גינת לא מצאה את העבודה של שרלוט אצלה (כנראה נתנה אותה למישהו אשר אינה זוכרת). לקחתי משרלוט את הטלפונים של שני בני הדודים נחום גנדל המבוגר מבין האחים ושלום גנדל.

דיברתי עם נחום גנדל. השיחה הייתה ארוכה (כשעה). נחום זוכר את השם שָכֶנְה, אך לא יותר מכך. שנאור גנדל לדעתו התגורר במעלות. גם לנחום שהייתה לו את חוברת העבודה של שרלוט אך עקב מעבר הדירות שעבר אינו יודע היכן היא.

לא נותר לי אלא להתקשר עם שלום גנדל.

לשלום גנדל יש את העבודה של שרלוט, אך הוא אינו מוכן למסרה לאיש כי זו הקשר וההיסטוריה היחידים שלו למשפחתו (אם כי בשיחה עימו לא נראה לי שהוא קרא את העבודה מעולם).

הגעתי לפשרה עם שלום, הוא יגיע אלי לעמק ביום שישי או שבת לכמה שעות ואני אצלם את העבודה בו במקום ואחזיר לו אותה מידית.

נשארה עוד הרבה עבודה לעשות נקווה שיהיה לנו הסבלנות וההתמדה להמשיך ולחקור להמשיך ובדוק את עברם של הורינו ומשפחתם.