דולהינוב (Daŭhinava)
ד"ר לאוניד סמילוביצקי
לדולהינוב הגענו מוולקולאטה (Wolkolata) יחד עם יז'י גרבינסקי, פרופ' באוניברסיטה ע"ש סקלודובסקי-קורי
בלובלין, לאחר שלא מצאנו בה (בוולקולאטה) עקבות לחיים יהודיים
(בית-עלמין, בית-כנסת וכיו"ב). ניתנה לנו התקווה שנוכל לראות עקבות מעין אלו בכפר
בשם דולהינוב (כ-40 ק"מ מוולקולאטה).
ממה שקראתי ידעתי שבדולהינוב
מבתי-הכנסיות הרבים שפעם היו בה השתמר בית-כנסת אחד בלבד. כמובן, לא מדובר בבית-כנסת
פעיל, אבל כיצד הוא נראה על רקע העזובה הכללית של המורשת החומרית של יהודי בלארוס?
חשוב לי לראות במו עיניי. לראות וגם לחוות. בית-הכנסת מצוי בחצר צדדית ברחוב סובייטסקיה (Sovetskaya). אין זה עניין המקרי, בתי-הכנסיות הרי תמיד הוקמו
במרכז העיירה, במקום נגיש וניתן לזיהוי. לאחר 1939, כאשר דולהינוב,
יחד עם שאר חבלי בלארוס המערבית, סופחה לבלארוס הסובייטית, הרחובות המרכזיים בעיירות
ובערים המסופחות נקרו בדרך-כלל סובייטסקיה או לנינסקיה (Leninskaya). בכך השלטו החדש ביסס את
שליטתו במרחב הגאוגרפי והתודעתי.
בפארק, לא רחוק מבית-הכנסת עומדת אנדרטה ועליה
הכיתוב הבא – "כאן, בכפר דולהינוב, בשלהי המאה ה-י"ט
חי ולמד סופר בלארוסי מפורסם זמיטרוק
ביאדוליה (Zmitrok
Biadulya
, פלבניק סמואיל Plavnik Samuil).
לדולהינוב יש היסטוריה
עשירה. לראשונה השם דולהינוב
מוזכר בכרוניקות של המלחמה הליבונית (1558 – 1583). מדובר
בהצטלבות דרכים המובילים למינסק, וילייקה (Vileyka),
בודסלב (Budslav), קריביצ'י (Krivichi), דוקשיצי (Dokshitzy), פלשצ'ניצי (Pleshchenitzy),
קראסנויה (Krasnoye). היו כאן דוכנים ושווקים, סדנאות של בעלי מלאכה, מפעל
טקסטיל. בשנת 1847 האוכלוסייה היהודית בדולהינוב מנתה
1,194 איש, בשנת 1907 – 2,559 יהודים מתוך 3,551 תושבים סך הכל
(האנציקלופדיה היהודית של ברוקהאוז ועפרון, סנקט-פטרבורג 1913-1908, כרך ז', עמ' 284 [רוסית]).
דולהינוב נחשבה לעיירת
גבול ובמהלך הדורות נכללה במסגרת מדינות שונות. עד ספטמבר 1939 הגבול בין בלארוס הסובייטית
לפולין עבר על נהר ויליה (Viliya) הסמוך לעיירה.
בית-הכנסת בדולהינוב
שרד עד ימינו רק כיוון שהפך למבנה לשימוש מנהלי, ליתר דיוק מבנה מחסנים. זה קרה כי
המבנה נתפס כנטול בעלות. זו גם הסיבה שמתקנים את גג המבנה, התושבים שמחסניהם נמצאים
בו דואגים לתכולת מחסניהם. בעלי המחסנים חיים בדירות מרווחות בבתים הנמצאים ממול לבניין
בית הכנסת. המחסנים מופרדים האחד מהשני ולכל מחסן – דלת נפרדת ועליה מנעול. התקרה בבית-הכנסת
גבוהה – כחמישה מטרים. פעם הייתה בו קומה שנייה ששימשה כעזרת נשים. הקירות התוחמים
את המחסנים עשויים עץ ואינם מגיעים לגובה התקרה, על-כן לכל מחסן גובה אחר בפועל – כגובה
קירותיו, מה שמעלה חיוך. איך שאינו מבין ישנו מעין הסכם ג'נטלמני לא להשיג את תחום
רכושו של השכן מעל לקירות התוחמים את המחסנים (ואם כך, מדוע יש צורך בדלת ומנעול?).
בית הכנסת בדולהינוב,
כל מה שנותר מהפאר של פעם. צילום
– לאוניד סמילוביצקי, אוגוסט
2016
הכניסה לבית-הכנסת בדולהינוב.
הקירות שומרים על ההיסטוריה אך אינם משמשים לייעודם המקורי. צילום – לאוניד סמילוביצקי, אוגוסט 2016.
כהיסטוריון אני יודע שניתן לאתר תיעוד הקשור בבניית
בית-הכנסת בדולהינוב ללא קושי מיוחד. לפני אישור הפרויקט,
משרד המושל במינסק דרש תכניות מפורטות, כולל הסרטוטים, שנעשו ע"י אדריכל ומהנדס
בניין. הכל נשמר, גם היום, בארכיון הלאומי ההיסטורי במינסק.
אבל מי צריך את זה בכלל? בניין בית-הכנסת בדולהינוב לא הוכרז
כאתר מורשת תרבותית-לאומית-היסטורית של בלארוס ועל-כן אינו מוגן באופן ממלכתי. רוצה
לתקן – תתקן, רוצה להרוס – תהרוס, בין כה ובין כה – לא יקרה לך דבר.
בית הכנסת הוא מקום של פולחן, מקום של רוח, המלא
בהיסטוריה ומסורת. היהודים התפללו כאן, למדו תורה, מלו את בניהם, קיימו את טקסי ברית
הנישואין, ודנו בינם לבין עצמם בענייני דיומא ובשאלות הזמן והמקום שהחיים העמידו לפניהם.
אין כיום יהודים במקום ואין מי שידאג לבית הכנסת. אך בית הכנסת וכתליו וודאי זוכרים
את המתפללים עטופי הטליתות, את המלמדים, את יליד ה-"חדר",
את תלמידי הישיבות, את החיים היהודיים הסוערים אשר נותרו בעבר. אני מאוד מקווה שאזכה
לראות את בית הכנסת חוזר לחיים. אולי לא כאתר של פולחן יהודי, אלא כאתר של מורשת תרבותית.
ואז האתר יהיה לפנינת דולהינוב, מושא לגאווה של תושביו, ולא מקום בו נשמרים מצבורי פירות וירקות, כלי עבודה,
פחם ועצים להסקה לתקופת החורף.
תרנגול בדולהינוב.
גאה ונטול דאגות.
צילום לאוניד
סמילוביצקי, אוגוסט 2016
מבית-הכנסת אנו צועדים לבית-העלמין בו נקברו היהודים
שחיו בדולהינוב. בדרך לבית-העלמין – מבנה אבן חד-קומתי.
המבנה נראה תקין לחלוטין – מסויד וצבוע. זהו אחד המבנים היחידים שנשתמרו בבלארוס העכשווית
ששימש כ"בעת אחרון" (מבנה בו רחצו את גופת הנפטר טרם קבורתה). לאחר המלחמה
במקום נפתח... בית מרחץ ציבורי. הרי חבל לוותר על המבנה הייעודי... התושבים שבאים להתרחץ
יודעים למה שימש המבנה בעברו אולם לאיש זה לא מפריע. הגישה הפרקטית-תועלתית של התושב
הכפרי ידועה לכל והיא אחת מדרכי הישרדותו היומיומית. למען האמת זה דווקא טוב שנמצא
שימוש למבנה הנטוש. אחרת הגורל שהיה צפוי לו הוא הגורל של בית הכנסת בלוז'קי (Luzhki).
"בית אחרון" בדולהינוב. המקום שימש לרחצת גופת הנפטר ולפרידה ממנו טרם קבורתו.
צילום לאוניד סמילוביצקי, אוגוסט 2016
בית העלמין ממוקם על גבעה וכבר אינו נמצא בקצה
העיירה. בית העלמין גובל ברחובות ובתי מגורים. אנו פותחים את הפשפש שעליו מגן-דוד ונכנסים
לבית העלמין. בית העלמין שמור באופן יחסי לאלו בהם כבר ביקרנו. מי דואג לכך? צאצאי
יהודי דולהינוב ששלחו כספים מישראל, אמריקה, קנדה, דרום-אפריקה,
מקום אליהם הוביל אותם גורלם? או שמיקום בית העלמין נבחר באופן כה מוצלח שלאיש לא נוצר
פיתוי להשתמש באתר לצרכים אלו ואחרים? הרי
אם רוצים להשתמש באתר צריך לכרות עצים ואת הצמחייה, להעביר מהמקום מאות מצבות, מצריך
עבודה קשה מאוד. זה גם עולה לא מעט כסף, וחוץ מזה היהודים האלה מחוץ לארץ יתחילו לצעוק!
ואולי, תושבי המקום שומרים את הזיכרון על היהודים, אנשים איתם חיו חיים של חברות ועזרה
הדדית והם שוללים וונדליזם? לאחר תשאול של שכנים בלארוסים
אני מקבל מידע לפיו בתחילת שנות האלפיים לדולהינוב הגיעו
צאצאי יהודים שחיו פעם במקום. הם נתנו כסף על-מנת לגדר את בית-העלמין ולהרים חלק מהמצבות.
אמנם זה היה לפני כעשור. בינתיים הצבע החל לרדת וגדר המתכת והפשפש החלו להחליד. הדשא
במקום מכוסח פעם בשנה.
פשפש הכניסה לבית העלמין בדולהינוב
מצבות בבית-העלמין בדולהינוב,
אוגוסט 2016
אני מסתובב בבית-העלמין ומביט במצבות הישנות ומשונות.
רבות מהן הן מאמצע המאה ה-י"ט ונשמרו היטב. אם הן מקובצות בצפיפות אזי מדובר במשפחה.
אם המצבה עומדת בריחוק ללא מצבות נוספות לידה אזי מדובר באדם ערירי. אם כי לא בהכרח.
ייתכן שליד מצבה זו שקועות מצבות נוספות או שהן נלקחו (נבזזו) לצרכים אלו ואחרים.
לסיום הסיור אנו באים אל עבר שתי אנדרטאות לזכר
קורבנות השואה. עם בוא הגרמנים הנאצים בדולהינוב הוקם גטו.
בפעם הראשונה האסון אירע ממש באתר בית העלמין, ב-12 לאפריל 1942, כאשר במקום נרצחו
קרוב ל-900 איש. בין מרץ למאי 1942 נרצחו בשלוש אקציות לא פחות מאלפיים יהודים. האנדרטאות
הוקמו יחסית לא מזמן (בשנת 2003), בכסף "זר" (אמריקאי וישראלי). אולי זו
הסיבה שבכתובת התלת-לשונית מוזכרים לא רק הנאצים עצמם אלא גם משתפי הפעולה המקומיים
כמעורבים ברצח יהודי המקום, דבר די נדיר בבלארוס.
הבטתי על המצבות, והן הביטו עליי. אין אנשים רבים
הפוקדים את בית העלמין היהודי, בעיקר אלה הבאים מבחוץ. בעוד שעה אנו ניסע, המצבות תישארנה.
הן מביטות סביב כאשר עולה שמש וכאשר יורד הליל. בקיץ ובחורף, באביב ובסתיו. במשך דורות.
במשך מאות שנים. והן חייבות להמשיך ולעמוד במקומן, כדי שאנו נזכור את יהודי דולהינוב, כמו גם את שאר עיירותיה ועריה של בלארוס, בהן לא נותרו
עוד יהודים.
תרגום – לאוניד (ליאון) גרשוביץ